ביקורות על הדיסק "כשאנחנו קורים" / אריאל קליינר :

עובר בשקט – שי בן [עכבר חיילים 1.6.2001]

כשאנחנו קורים - עדי גולד [ידיעות אחרונות 6.5.2001]

הצד הבהיר של האינדי -אבי אפרתי [עיתון תל אביב, תרבות מוסיקה, 27.4.2001]

קליינר. לא מה שחשבתם – אבישי מתיה [עיתון העיר 12.4.2001]

נהיה כולנו חלוצים – שי להב [מוסף "כל הזמן" 7.4.2001]

סגר על אריאל – יניב קוריס [סאונד צ'ק]

ראיון עם היוצר / שחר גרוסמן [29.4.2001]

ביקורת בשרת העיוור

לדף של אריאל
חזרה לדף האלבומים





עובר בשקט – שי בן [עכבר חיילים 1.6.2001] אריאל קליינר שר מהשוליים וטוב לו שם. הוא מהרהר, הוא מגמגם, הוא נושם ישר לתוך המיקרופון. שי בן האזין לאלבום הראשון של קליינר, ונכבש. בשקט בשקט, כמעט בחשאי, מוציאה חברת התקליטים הבאר-שבעית "פאקט" [כך זה במקור... בלבלנו אותם (:קקטוס:)] אלבומי שוליים, של אומני שוליים, שלעיתים מרתקים הרבה יותר מהמרכז המוזיקלי עצמו. הנה דוגמא אחת מענגת אוזניים למוסיקה שנעשית בקו תל אביב-ירושליים-באר שבע ועדיין לא מצליחה לפרוץ אל הרדיו שלכם. "אי אפשר לשקר את הרוגע שיש בין חרקים" (אריאל קליינר). רגוע, מאוד רגוע באי.פי. הטרי של אריאל קליינר, "כשאנחנו קורים", ועם זאת לא משעמם אפילו לרגע. לכאורה תקליט ראשון מחייב הכרזה, התרסה או כפי שיהורם גאון ניסח זאת פעם (בצניעות) "הנני כאן!". אבל לא קליינר. בעדינות וברגישות הוא משרטט לו תקליט שהוא ספק מצב רוח, ספק תקופה, נקי מאמירות כלליות, מוזיקליות וטקסטואליות, מלא בהווה, עשיר, צנוע וכן. בקצב של סרט צרפתי נפתחת הרצועה הראשונה, "כשאנחנו קורים", במפוחית פה ובשירתו המגומגמת של קליינר. הקצב מושך אחורה, והקלידים מרשים לעצמם להרהר בקול רם. אין הסבר לאופן שבו אנחנו קורים, אבל אפשר לחשוב על זה, אפשר לתאר את זה, לא צריך למהר לשום מקום, זה הזמן לפתוח בקבוק יין ולהיכנס לאווירה. ב"הכל עננים" קליינר כבר נשאר במרחק אפס מהמיקרופון. הוא רוצה שנשמע את הנשימות שלו, את מגע השפתיים אחת בשניה, שנרגיש את המאמץ העדין במיתרים. אם תתאמצו תוכלו גם לראות אולפן ההקלטות, את ביתו של קליינר ולהרגיש את חבריו שמקיפים את התקליט בהמון חום ואהבה. בכלל, על אף הדומיננטיות הבלתי מעורערת של אריאל קליינר, נוצרת התחושה שנשאר מספיק מקום לסביבה יצירתית ומשפיעה בתוך האלבום. הדרה לוין-ארדי, ששרה נהדר בשלושה דואטים (!), ואף כתבה והלחינה שיר אחד ("אני רוצה אותך"), אפרת בן סימון, ששרה ב"הכל עננים" ואורי דרדיקמן, שמתארחת בדואט "הכל יהיה אותו דבר", עוטפות את קליינר בגוונים אחרים ומעניקות לתקליט את הכוח של קבוצה יוצרת. בשבילי קבוצה יוצרת נכונה תמיד מעניינת יותר מיוצר שליט אחד. "הכל יהיה אותו דבר" הוא לכאורה השיר המדויק והמובחן ביותר בתקליט. זה סוד כוחו וזוהי גם נקודת החולשה שלו. דווקא בזכות האורחת, אורי דרדיקמן, שמתאמצת לשיר באופן אופראי משהו, אבל נשארת ילדותית, נוספת לחלוחיות לתמונה המוסיקלית. כניסתו של קליינר בבית השני עם השורות "את חושבת שאין טעם לחפש עוד/ או שכבר לא מספיק מה שנמצא" כבר יוצרת דיאלוג אמיתי, שהופכת את הדואט שלמעין סצינה מודגשת בתוך התקליט שכולו ערפל. בשיר האחרון "באי-מייל ריק" קליינר נמצא כבר בשיאו. לעיתים נדירות קורה לי שתקליט מעורר בי נוסטלגיה לעצמו, ו"באי-מייל ריק" עשה לי את זה. אני מתכוון לאותה תחושה של מעגל נסגר-נפתח-נסגר, כשפתאום, כשאתה שומע את השיר האחרון, אתה נזכר בשיר הראשון, מתגעגע אליו, והצירה מקבלת ערך שהוא הרבה מעבר לסך חלקיה. במקרים כאלו (והם נדירים) חברה שלי אומרת במילים פשוטות "ערך מוסף" (שזה נשמע קצת כמו מס ערך מוסף). כנראה שהיא צודקת. וחשוב לזכור שמאוד לא פשוט להוסיף את הערך הזה. הוא נגמר בצ'יק, האלבומון של קליינר, עברו 20 דקות. צריך נחישות כדי להוציא תקליט כזה. צריך אומץ להרהר בקול רם בתקליט ראשון. צריך כנות כדי לגמגם באמת ולא לזייף גמגום. ובעיקר, צריך חוכמה כדי לדעת שרוב הזמן התכנים מרחפים באוויר, חסרי הגדרה. לא תמיד אפשר להסביר, אבל תמיד אפשר לנסות לתאר, לבטא ולהרגיש. את כל זה קליינר עושה עד הסוף.


כשאנחנו קורים - עדי גולד [ידיעות אחרונות 6.5.2001] אריאל קליינר, סולן "פרויקט הגומיה", להקה כישרונית אבל בוסרית, חושף ב"כשאנחנו קורים" כישרון ענק. קליינר בוחר בגישה העירומה. הוא משתמש באמצעים רזים, ניתמך בשירתן השברירית של הדרה לוין-ארדי ואפרת בן-סימון, והתוצאה נשמעת כמו הד המדורה שאף גפרור כבר לא יצית. זה בטח לא קומזיץ מלא טראומות ילדות או פלמ"ח. ההפקה של דויד פרץ וקליינר מושכת לכיוון לו-פיי אמריקני, כלומר, הכל נשמע כאילו הוקלט בבית ולא באופן מסודר ומושקע באולפן. אינטימיות יכולה להיות צרה ככל שמקרבים יותר את הפוקוס, כך גדלים הפגמים הקטנים. לא במקרה זה. אצל קליינר מדובר בצעד משמעותי לכיוון הכרה רחבה.


הצד הבהיר של האינדי -אבי אפרתי [עיתון תל אביב, תרבות מוסיקה, 27.4.2001] רעש בליעת הרוק, אווירת המרתף המעושן, הליטוף והחום. הרוק הרך של אריאל קליינר הוא לואו-פיי יפה ואמיתי. אריאל קליינר הוא סולן "פרויקט הגומיה". הרכב ירושלמי שדיסק הבכורה שלהם יצא לפני כמעט שנה בלייבל פאקט. לא מעט דברים היו טעוני שיפור באלבום ההוא. נדמה היה שמדובר בהרכב אינדי במובן הלא ממש משמח של המלה. את ההאזנה הבראשיתית ל"כשאנחנו קורים" ליווה, לפיכך דוק של חשד מה. פעם אחת לא קשובה מדי הספיקה כדי להפריכו לגמרי. מדובר בדוגמא ההפוכה בדיוק. אינדי ישראלי בביטוייו היפים באמת. דיסק שמצדיק את קיומם של הלייבלים הקטנים ודלי האמצעים, אלו החותרים לאומנות שלמה, ללא כל שיקולי רייטינג. קליינר של "כשאנחנו קורים" נע על קו התפר שבין רוק רך לבלוז. דויד פרץ מבלובנד הבאר-שבעית הפיק איתו את הדיסק, ולנוכחותו יש כאן לא מעט משקל. הרוך, החום המלטף, אווירת המרתף המעושן, כל אלו נמצאים גם כאן. אלא שבמקום הדגשים האינסטרומנטאליים-אינטראקטיביים –גיטריסטיים של בלובנד, כאן מדובר בשירים עם מלודיות, ובאווירה המתגבשת סביבם קליינר מגיש בחרישיות, כמעט בלחישה, ולחניו בנויים היטב. הוא מנגן במרבית הכלים באלבום. אחד הדברים המקסימים כאן קשור באווירת הלואו פיי הברורה. שומעים אותו בולע רוק, מבלי שהמיקסים תיקנו זאת. שומעים את הבאגים הקטנים בנגינה, את הסאונד הבלתי מטופל, וזה חי, נושם ומלא אמת. פסנתר חשמלי מיושן מעטר את "כשאנחנו קורים", שיר הנושא היפיפה. אפרת בן סימון הומה עדנות ב"זה ממש מביך", הקטע הבא בתור, הנשען על מהלכי גיטרה בסיסיים אבל נכונים. "הכל יהיה אותו דבר" מושך לכיוון הפסנתרי, יוני רכטר במקצת, אבל לא חף מייחוד, ו"אני רוצה אותך" מוגש נהדר, בדואט עם הדרה לוין-ארדי, יקירת המדור משבוע שעבר שהפליאה להלחין. כולם יחד חוברים לאי.פי. ייחודי, יפה ביותר, שמותיר אחריו טעם ענוג ומתוק של הבטחה.
הנה זה באתר של עיתון ת"א


קליינר. לא מה שחשבתם – אבישי מתיה [עיתון העיר 12.4.2001] מי שלא הספיק לרכוש ערב החג את החדשים של יוני רועה ושרית חדד רק הרוויח. לעומת זאת, מי שעדיין לא שמע את אריאל קליינר לא יודע מה הוא מפסיד. סקירה אחרונה בהחלט של דיסקים שיצאו לכבוד פסח. ואזהרה אחת לסיום: אל תתנו לאף אחד למכור לכם אשליות מתוקות. תקליט אינדי אינו רק אוסף מיקרי של שירים. תקליט טוב הוא אורגניזם, חי ונושם. בתחילה חושף את המתקבל על הדעת, הנעים לכל אוזן. ואחר כך, עם המהלך קדימה והסיבוב החד פנימה, מתגלים צדדים אחרים, מרתקים הרבה יותר. תקליט טוב באמת הוא יצירת אומנות. עשויה, מרגשת, בשלל טעמים שעוטפים את הלשון, מלחכים ומפלסים את דרכם את הבלוטות השוקקות. בכלל לא דומה, ואפילו לא קרוב, לגלידה. צבעי גלידה, פסטליים, רכים, חייכניים, מתמרחים על עטיפת "אשליות מתוקות", הדיסק האחרון של שרית חדד. צבע אדמה, עם רישום של דמות מהורהרת, על קרטון ממוחזר, אופף את "כשאנחנו קורים" של אריאל קליינר. את חדד כולם מכירים. מכירים היטב. רעמתה הבלונדינית אופפת שערי שבועונים, קולה המייבב הולם במקלטי הטלוויזיה. על קליינר, קרוב לוודאי, לא שמעתם מעולם. הוא אומן שוליים, מנסה ליצור משהו מהלב. הוא לא מתחנף, לא מוותר, חרישי וכבד. הוא נפלא. והדיסק שלו נפלא. הוא לא ימכור כמו שרית חדד, והוא לעולם לא יצליח כמוה. במרחק הזה, בין הפסטל של חדד לצריבה של קליינר, נחים להם, בפסח הזה, חמישה דיסקים נוספים: אחת שנשמעת כמו ריטה, אחד שמזכיר את דוד ד'אור (והוא אכן דוד ד'אור), להקת רוק אנכרוניסטית, אומן היפ הופ עדכני ואיך אפשר בלי הטברנה (אז הבאנו את יוני רועה, עם כל הנגנים). שבעה דיסקים שונים ומשונים, ראי מקרי, אולי לא, של חיינו כעת, מהנועז מכל עד הנוראה מכל. אריאל קליינר. הקול נעלם וחוזר, דוחף מטה מטה, ממצמץ הצידה, נאחז בשאריות האחרונות של הזמן. בין מפוחית קטועה להבלחות חשמליות, על גב באס אבוד ותחת פסנתר כבוי, בודק אריאל קליינר את הגבולות שלו. את מה שנותר מחייו, ואת מה שאולי ישרוד. מלקט שברים, נסחף להזיות, מאבחן תשוקות חבויות, נוגע בתקווה, נזקק ונמלט רק כדי לשוב. באי.פי. של קליינר שישה קטעים שהם חמישה, יפים עד כאב, בסיוע קולות מלאכיים, דוקרניים, של אפרת בן סימון, אורי דרדיקמן ובעיקר הדרה לוין-ארדי המדהימה, שגם כתבה והלחינה את "אני רוצה אותך", דואט אהבה ממוטט. הפסנתר שלה מול האובדן שלו מבטאים טוב מכל את החריפות שבתשוקה, כמו את החידלון שנוגס ומאיים על קצות האהבה. לא פשוט להתרכז בדיסק הקצרצר הזה, אבל כדאי להתאמץ ולהבין את המניעים לדיכאון הקיומי, זה שמביט ללו ריד העיניים ולא משפיל אותן לרגע. זה שנמשך רק 21 דקות, יקרות מפז, של קליינר, אומן גדול באמת.


נהיה כולנו חלוצים – שי להב [מוסף "כל הזמן" 7.4.2001] "כשאנחנו קורים", ה-ep החדש של אריאל קליינר, הוא אחד הדברים המרגשים ביותר שקרו ב-iMac של "קול ישראל". השוליים הירושלמיים מתגלים שוב כקצרים, אך עבים. תודה לאל על ניסים קטנים, ותודה לאלי גוטמן על ניסים בכר. סתם סתם. הרעיון הבסיסי היה להודות לאריאל קליינר על ה-ep החדש והמקסים שלו, שייצא עוד שבוע. משהו אחר לגמרי מהחומר שמתנגן לכולנו על הדיסק, שלא לדבר על הרדיו. לא פלא שהוא נוצר בידי ירושלמי (קליינר), בשיתוף פעולה עם באר-שבעי (דויד פרץ מלהקת "בלובנד" המצוינת). קליינר, הכותב המרכזי בהרכב "פרויקט הגומיה" שהוציא דיסק בכורה מוצלח לפני כחצי שנה, יצר חמישה שירים חכמים, כתובים לתפארת, מעובדים במינימליזם מתוחכם ומושרים בצורה מרגשת. בכולם יש שילוב בין הקול הקטן והכמעט מלחשש של קליינר לבין קולות נשיים בגילומן של הדרה לוין-ארדי (עוד יוצרת ירושלמית מוכשרת שהולכת ובונה לעצמה שם בצד השני של שער הגיא), אפרת בן סימון ואורי דרדיקמן. הייחוד בולט "אני רוצה אותך" , שלוין-ארדי הכתבה והלחינה ומהווה דואט אקסטטי ומפליא בינה לבין קליינר. הקטעים נבנים לאט, בלי הנחות לאוזן, וצוברים תאוצה בהדרגה, עד לקתרזיס שתמיד מגיע. אפשר לקרוא לזה רוק, רק בזכות השימוש המבורך בגיטרה חשמלית, אבל חבל להכניס את קליינר למסגרות. הוא מסתדר יפה בלעדיהן, כפי שעולה מהשיר "הכל עננים": "כבר חודשיים שאין לי מושג מה קורה בעולם וזה לא עזר. התנתקתי לאט, לאט מטלוויזיה וחברים, השמיים כל כך יפים אבל זה הכל עננים". תראו כמה יפה הוא מתאר שביזות פשוטה, באותו שיר: "כבר מזמן ששורשים חופרים עמוק באדמה, כבר מזמן רוצים הפוך לאור. כבר יותר משנה וזה הטחב מכסה. זה הכל עננים". או מערכת יחסים שכבר הגיעה לשלב ההנשמה המלאכותית, בשיר הנושא "כשאנחנו קורים": "איך שאת מסתכלת עליי לפעמים, איך שאת מפספסת אותי בין כל המילים. אף פעם לא ביקשנו שזה ייגמר, למרות שתמיד ידענו שקיים משהו אחר. היא נמצאת, הוא נמצא לא רחוק. את יודעת, היא יפה, מחכה והוא מתוק. זה הטעם. כמה לילות, כמה פעמים, לא מצאנו סיבות לאיך שאנחנו קורים". עטיפת האלבום, בהתאמה, מעוצבת כספר שירה ישן, משהו מהסגנון של "ספריית פועלים", או איזה "עם עובד" מצהיב, בכיכובו של איור יפה המהווה וריאציה על הנושא אריאל קליינר. האחרון שייך לשכבה הולכת וגדלה של יוצרים ירושלמים צעירים ומוכשרים , שבועטים למיינסטרים בביצים, באמצעות "פאקט רקורדס" ושלוחותיה המסתעפות. בינתיים שלום לאשכי אמצע הדרך, אבל לוחמי החירות הולכים ומבקיעים את דרכם אל ההכרה, בעזרת חלוצים כמו "יאפים עם ג'יפים". אריאל קליינר, כבר מייבש ביצות באינטנסיביות.


סגר על אריאל – יניב קוריס [סאונד צ'ק] אריאל קליינר התנתק לתקופה ארוכה מחברים ומבידור בגלל שיברון לב. תוצאי חודשי ההסתגרות היא "כשאנחנו קורים", מיני אלבום מרחף ומרגש. יום העצמאות מגיע, והמוני בית-ישראל, חמושים במנגל ובמרץ, ייצאו להם אל חיק הטבע לכבוש שבילים חדשים ברכבי ה-4x4 שלה. אבל יש אנשים שחגים לאומיים לא גורמים להם לחשוב על שום דבר מיוחד, ושבכלל- אווירת העגמומיות שורה תדיר במעונם, בין נעלי הקיפי והסינתיסייזר. אריאל קליינר, שמוציא בימים אלו אי.פי. בכורה, ניחן באותה עין חדה ששמה לב לטחב שבסלע, ומצליח לשמר את הרוח הזו גם כשהוא עובר מהמטאפורה לנמשל, וכל זאת עם הרבה יופי ועדינות. קליינר הוא יפה נפש במשמעות הישנה של המילה. ילדים, הידעתם שבעבר להיקרא יפה נפש נחשב למחמאה? כך היה אולי פעם, אבל אווירת הלחץ הדורסנית השתלטה על חיינו כבר מזמן, וטיפוסים רגשניים מדי או חולמניים מדי, או כאלה שמחזיקים בדעות פוליטיות שהן מחוץ לקונצנזוס, כרוכים אלו באלו ללא אבחנה תחת אותה הכותרת. "כשאנחנו קורים" הוא אלבום של דואטים רחפניים, דיאלוגים בין קליינר ובין זמרות שונות, בהן הדרה לוין-ארדי, שמוכיחה שוב את יכולותיה הווקאליות ואין מגוון ההבעות שהיא מסוגלת להפיק ממיתרי קולה, ואורי דרדיקמן, שניחנה בקול ילדותי מעט, אך מלא קסם. דווקא עכשיו יוצא האלבום הזה, החורפי באופיו, אלבום מלא בהרמוניות קסומות ובמשפטים של אהבה ותסכול, של אדם שהתנתק לתקופה ארוכה, לפי הודאתו, מחברים ומבידור, כתוצאה משיברון לב. המוסיקה המלווה נוגעת לא נוגעת בטקסט, ומאפרת מרחב רגיעה לאדם שרוצה להקשיב, ושהמילה הכתובה עוד עושה לו משהו. "אה, עוד אלבום פוסט-רוק אופנתי", יגחכו הציניקנים. קביעה נכונה במידה מסויימת, שכן מי שרוצה יוכל לשמוע קרבה ל-Tarwater, OP8 או יו-לה-טנגו, אבל השורשים עמוקים יותר. המפוחית (שקליינר מנגן בה, למרבה הצער, רק בשני שירים) מזכירה מאוד את ניל יאנג המוקדם, והאווירה הקודרת והשילוב המוצלח בין הקולות הנשיים לקולו של קליינר גרמה לי להעלות באוב שיר מצויין שלא הקשבתי לו שנים, "Sometimes it snows In April" של פרינס דווקא, ולו היה הדבר מסתכם רק בכך - דיינו. רק שישה שירים, המשתרעים בסך הכל על שני 21 דקות וקצת, ומצליחים בקלות להביא למאזין הרגיש (ויפה הנפש) הנאה צרופה. מומלץ לטיפוסים ביתיים, עם נעלי קיפי ובלעדיהן. אריאל קליינר, "כשאנחנו קורים"; הפקה: קליינר ודויד פרץ (קקטוס/פאקט רקורדס)


ראיון עם היוצר / שחר גרוסמן

בכל רגע נתון, ככה מבלי שאתם מרגישים, מישהו יוצר פה משהו. זה טוב, זה רע, מה שבטוח שאתם פשוט חייבים לדעת על זה. ומבלי להתיימר יותר מידי, כאן הוא המקום להתחיל.
מין קטע טום ווייטסי כזה
אריאל קליינר הקליט את "כשאנחנו קורים" במכשיר הקלטה בביתו.


הוא בן ,23 מנגן מגיל ,15 גר בירושלים ולא מזמן יצא אלבום פרי עטו לחנויות. הוא כתב והלחין את רוב השירים, הוא ניגן על רוב הכלים, הוא הקליט על מכשיר הקלטה 8 ערוצים אצלו בחדר, עשה מיקסים באולפן של חבר שלו, צייר עם חברים את העטיפה, ומפיץ את הדיסק דרך " פאקט- רקורדס" אה, וטוב לו בחיים.

איך נולד האלבום?
במקרה. קניתי מכשיר הקלטה 8 ערוצים, לא יודע למה. בהתחלה הקלטתי עליו את החומר של "פרוייקט הגומיה" (הרכב שמנגן רוק אלטרנטיבי ואני חבר בו), ואז פגשתי בטעות את דויד פרץ מ"בלובנד", להקה מבאר שבע. הוא התלהב מהחומר והתחלתי לעבוד איתו. הקלטתי בבית ואת המיקסים עשיתי אצלו באולפן בבאר שבע. תוך 3 חודשים האלבום היה מוכן.

מי מנגן בו?
ברוב הכלים אני מנגן, כי כל מי שניגן איתי ב" פרוייקט הגומיה" לא היה באותה תקופה בארץ. יש כמה שירים שבהם אנשים אחרים מנגנים בחלק מהכלים, ובשירה השתתפו הדרה, אפרת ואורי.

ולמה כל כך טוב לך?
כי אני במצב האופטימלי של חיי. אני נורא אוהב את העשייה הזו, את הכתיבה, והאלבום שיצא לי נשמע בדיוק כמו שאני רוצה. הגדולה של יורם מ"פאקט- רקורדס" היא שהדיסק הוא במאה אחוז שלך, אף אחד לא נוגע בו, ויש לך חופש אמנותי מוחלט. הוא משווק את הדיסק, אבל לא מאלץ אותך לשנות בו משהו לטובת המסחריות. העלויות של תהליכי ההפקה והשיווק הן אפסיות, מה שכמובן משפיע על הצליל של הדיסק וגם על כמות המכירות. אבל ככה אני רוצה שהדיסק יישמע וככה אני רוצה שהוא ישווק. זה הדבר האמיתי בעיני.

אתה גם מופיע?
לא. אין לי כח לזה, לכאב ראש שמסביב. כשיצא הדיסק של "פרוייקט הגומיה" עשינו כמה הופעות בירושלים. ב"צוללת הצהובה" ובעוד פאב. חוץ מזה, עשינו הופעת חימום ל"יאפים עם ג'יפים" ול"הפוריטנים הצעירים", שאגב הקליטו את הדיסק שלהם על המכשיר שלי, אבל זהו. בכלל, אני אוהב יותר לכתוב, להקליט. ואני סומך על הדיסק שימכור את עצמו גם בלי הופעות.

הטקסטים של אריאל לא מעבירים שמחת חיים, בלשון המעטה. "איך שאת מסתכלת עלי לפעמים, איך שאת מפספסת אותי בין המילים, אף פעם לא ביקשנו שזה יגמר, למרות שתמיד ידענו, קיים משהו אחר" (מתוך "כשאנחנו קורים") הלחנים נעים בין רוגע לבין יאוש, וכל אפקט קולי משרת את מה שהמילים מנסות להעביר. אם אלה הרוחות שמתחילות חלש והופכות לסערה ככל ש"הכל עננים" מתקדם, אם אלה הדיבורים והשירה של הדרה לוין- ארדי או קולות המשיכה באף ברקע של "אי מייל ריק" שתורמים לאווירה המסטולית, ההזויה, של השיר.

דיכאון, על שום מה?
דיכאון? לא יודע. אלה פשוט שישה קטעים שהלכו טוב ביחד, שיש להם משהו משותף. החומר שאני כותב עכשיו הוא דווקא יותר בכיוון של נויז, יותר קצב, יותר רעש. לא ממש התכוונתי שהדיסק ישדר דיכאון.

מה עם "הכל עננים", למשל, שמתחיל איפשהו בתחתית החיים וצולל עוד יותר למטה?
"הכל עננים" התחיל בשורה אחת - "השמיים כל כך יפים אבל זה הכל עננים" - שרצה לי בראש בערך שבועיים, ויום אחד חזרתי הביתה שיכור והמצאתי את שאר המילים תוך כדי נגינה. גם "אי מייל ריק" התחיל ככה. חזרתי הביתה בגילופין ועשיתי נסיונות עם כל הכלים שהיו אמורים להשתתף ב"כשאנחנו קורים" - הגיטרה, הקלידים, האקורדיון, המפוחית. אבל את כולם ניגנתי לאט. ואז אמרתי, וואלה, זה יכול להיות מין קטע טום ווייטסי כזה. לקחתי את המחברת שלי, דפדפתי וקראתי שורה מפה שורה משם, והקלטתי תוך כדי. הדיבורים של הדרה בשיר זה משהו שהקלטתי בטעות לפני שהיא התחילה לשיר את "כשאנחנו קורים". זה נורא שזה ככה? מאכזב.

אולי, קצת, כי יותר נעים לגלות שמי שכתב דברים לא פשוטים גם התכוון לזה, הפיק אותם מתוך עולמו הפנימי.
אבל יש לי עולם פנימי ענק! באמת! זה נכון שחלק מהדברים הכאילו- מתוחכמים נוצרו להם בחצי מקריות, אבל בסך הכל הבסיס קיים והוא בא רק ממני. החיבור וההדבקה של המרכיבים אחד לשני לא תמיד היו מכוונים, אבל כל עוד התוצר יפה ואפשר להפיק ממנו הרבה דברים, למי אכפת למה התכוונתי?

מה הלאה??
ב"פרוייקט הגומיה" אנחנו עובדים על עיבודים לשירים של בוב דילן. חוץ מזה, כמו שאמרתי, אני עובד על חומר שלי בכיוון יותר נויזי, יותר כסאח. ובינתיים אני נותן לאלבום הזה לרוץ.

כמה משיריו של אריאל קליינר תוכלו לשמוע בערוצי הרדיו של מומה: אלטרנטיבי ישראלי, שירים בלחש ושירי אהבה מתוקה.